תקופת החיים של המאה העשרים ואחת מציבה אתגרים רבים בתחום של שקט פנימי ושלווה, המנעות מסטרס לאורך זמן, ותפקוד קוהרנטי. אפילו לפני 30 או 50 שנים המציאות של החיים היתה פחות אינטנסיבית, מהירה, עמוסה. וכך, ישנו פער בין הרצוי לבין המציאות הקיימת..

משברים כולנו חווים, אך המודעות לתקן משברים וליצור חזרה חיבורים ומרפא, איננו מתורגלים בכך בדרך כלל... התרבות שלנו יודעת מלחמות, אך פחות ארגנה לעצמה דפוסים של שלום ואחווה..

כבר בהריון (וההמלצה לעשות זאת כבר לפני כן!) ניתן להתאמן בלארגן חזרה מצבי משבר למצבי של מרפא, חיבור והחזרת ההרמוניה.

בהריון יש לכך משמעות עצומה, משום שהתינוק ברחם למד לעשות את זה מאמא..

מצבים של משבר ומרפא קורים לנו כל הזמן ברמה הפיזיולוגית: למשל, ניתן לראות את המחזוריות במחזור שבין עייפות ושינה. העייפות מחוללת דיסהרמוניה משום שמלאי האנרגיה נגמר ועליו להתחדש. המרפא במקרה זה הוא שינה. במנוחה נרפאות כל המערכות וכוח חדש זורם בהן עם הערות.

בתפקודים ברמה הפיזית אנו חווים גם מחזוריות של רעב ושובע. מצב של רעב מהווה חוסר הרמוניה והמצב של אכילה ושובע הוא המרפא והמענה המאזן את המערכת ומביא אותה שוב לתפקוד הרמוני. מצב של פציעה וכאב קורא לאיזון של החלמה ומרפא. כל אלה רמות אוטומטיות. המערכות האנושיות יודעות לרפא את עצמן; גם אם ננסה לדחות זאת, איננו יכולים להמשיך לחיות ללא שינה, מזון ומרפא בסיסי.

ילדים חווים חוסר איזון ברמה הבסיסית כקושי הרבה יותר חזק בעוצמתו ממבוגרים. מבוגרים יכולים ביתר קלות לדלג על ארוחה אחת או להמשיך להתנהל בלי שינה מספקת. ילדים יחוו רעב או חוסר שינה באופן בילתי נסבל ויקרינו זאת גם בהתנהגותם. גם ברמה הרגשית קרעים, נתקים וחוסר איזון יוצרים אתגר הרבה יותר גדול מאשר לנו המבוגרים, פשוט משום שאנו יותר מנוסים ולמדנו להתנהל כבר בתוך התנאים שהמציאות מציבה בפנינו.

המתנה שבכל זאת מקבל כל ילד, ותינוק בראשית החיים הוא יכולת מרפא וגמישות מדהימה מרגע שהושג שינוי. זה יכול לקרות ברגע אחד! הם שוכחים מייד את הקושי ופשוט ממשיכים הלאה כשהם מוזנים ומקבלים איזון חזרה. את זה אנו יכולים ללמוד מהם!

מצבי סטרס או תסכול מתמשכים יכולים להביא אותנו למצב של "הישרדות," בו המערכת רושמת את הצורך להשתמש במשאבי "חירום". לדוגמא, כאשר אנו חווים סטרס כל התפקוד של המערכת ההורמונלית משתנה.

הורמוני הסטרס שבינהם הקורטיזול והאנדרנלין מתחילים להיות משוחררים בכמויות הולכות וגדלות לזרם הדם. יש למהלך זה הגיון משום שבעבר, כאשר כאשר סכנה היתה בפתח היה להורמונים הללו תפקיד מרכזי. עם השחרור של הורמוני הסטרס נאלצנו להילחם (FRIGHT) או לברוח (FLIGHT) ממקור הסכנה.

בכל אופן המערכת היתה עוברת למצב הישרדותי וקורטיזול ואנדרנלין תפקידם היה לשחרר כמויות עצומות של אנרגיה לתוך זרם הדם על מנת לשמש אותנו בלחימה או מנוסה. התפקודים של המערכת האנושית לא השתנו. גם כיום אותם מנגנונים עובדים בתוכנו, אפילו שהתרבות בה אנו חיים השתנתה. כיום, כאשר אנו נתונים למצבי סטרס מתמשכים איננו בורחים וגם לא נילחמים פיזית. בדרך כלל אנו אנו ממשיכים הלאה ללא התגובה הפיזית (FREEZE) כי אין באמת נמר בסביבה. המערכות רושמות כאילו נמר אכן נוכח בסביבה ואותם מנגנונים מופעלים: פחדים, מצוקה וסטרס אך החלק המודע שלנו יודע שאין נמר. הכמויות העצומות של האנרגיה אשר השתחררו נאגרות ב"כיסים" והופכות לרעלים. זוהי אחת הסיבות להמלצה לעשות ספורט, שהוא אחת הדרכים היעילות בניקוי רעלים וסטרס שנאגר בגוף.

סטרס כרוני אינו טבעי לנו אולם הוא הופך לנורמה אשר מתנה את החיים הרגשיים, המנטליים ואף הפיזיים שלנו. מחלות רבות מתרחשות כתגובה לסטרס. המחלות הן התגובה הקיצונית המצטברת אולם גם קשיי למידה, קשיי קשב וריכוז, דיכאון, אובדן זיכרון הם חלק מהשלכות הלווי של הסטרס.

היכולת שלנו להעניק ולקבל אהבה, לחוש שייכות וחמימות אנושית, הדחף לגלות, לחקור ולהתפעם מיופי העולם סביבנו, כל אלה נעלמים בנוכחות סטרס. איך הפך הסטרס להיות חלק כל כך בלתי נפרד מהחיים המודרניים?

זוהי שאלה שאני שואלת את עצמי רבות. איך זה שכל כך הרבה ממשאבי הגדילה הטבעית שלנו נעלמו כתוצאה מהימצאותו של סטרס? כיצד זה שהנכסים האנושיים של למידה שימחה ואהבה נעלמים במחיצתו כהרף עין?

המשך לזאת במאמר: סטרס בהריון ומרפא